נראה לי שהילד שלי בדיכאון. לאן ניתן לפנות כדי לעזור לו?

ד"ר אילן טל, פסיכיאטר בכיר במרכז ד"ר טל ומומחה עושה סדר בדברים:

לפני הכל, צריך אבחנה. בשונה ממבוגרים, אצל ילדים ונוער יש סיכוי שדיכאון לא יתבטא בירידה במצב הרוח, אלא בתופעות כמו חוסר שקט, הסתבכות במעשים אסורים שלא איפיינה את הילד עד כה, הפרעות בשינה, חוסר יכולת לשבת במקום – גם כאן, הכוונה היא למשהו שקורה פתאום ולא לתופעה שהיו לה כבר סימנים בעבר.

אם ככה, איך יודעים להבדיל בין דיכאון לבין הפרעת קשב וריכוז?

במקרים של הפרעת קשב וריכוז יש סימנים נוספים, כמו אימפולסיביות, ואין הפרעות בשינה ובתיאבון.
ב- ADHD מהלך המחלה מתחיל בילדות, בעוד שדיכאון משמעותי צפוי שיתחיל תוך כמה ימים או כמה שבועות ולא בהתפתחות של שנים. עוד נתונים שיש לשים אליהם לב הם חוסר תיאבון וכמובן אובדנות.

במידה ומזהים נתונים מחשידים מה עושים?

אם הילד הוא מתחת לגיל 15, הוא נמצא חוקית ומעשית באחריות ותחת חסות ההורים שלו, או במקרים נדירים האפוטרופוס. ההורה או האפוטרופוס יכולים, הלכה למעשה, לכפות על הילד טיפול.

אם הילד הוא בן 15 עד 18, לא ניתן מעשית לכפות עליו טיפול, ובמידה והוא מתנגד, יש להגיש בקשה דרך המערכת החוקית, כמו לדוגמה פקידת סעד. כמובן שהרבה פעמים לא ניתן לכפות טיפול גם על ילד שהוא מתחת לגיל 15, וצריך אם ככה לשכנע אותו בדרכים שונות, אותן אפרט בהמשך.

אם מקבלים הסכמה לגשת לטיפול, לאן ניתן לפנות?

יש אפשרות לפנות לטיפול פרטי או באופן ציבורי. בניגוד למקרים של דיכאון אצל מבוגרים, יש מחסור כללי בפסיכיאטרים לילדים ונוער בישראל.

במגזר הציבורי - יש מענה חלקי לבעיית הדיכאון בקרב ילדים ונוער, בעקבות אותו מחסור; לקופת חולים לאומית אין בכלל פסיכיאטרים לטיפול כזה, בקופת חולים כללית יש מענה רק במקומות מסויימים (השירות בתל אביב הוא מצויין), במכבי זה תלוי באיזור (יש מקומות שאין בהם מענה), ואותו דבר גם בקופת חולים מאוחדת.

בנוסף לפתרונות שמציעות קופות החולים, יש אפשרות להיעזר בשירותים של המדינה; מרפאות אמבולטריות, או במסגרת מרפאות חוץ בבתי חולים, למשל גהה או שלוותא.

בכל מקרה, הכי פשוט זה לפנות לרופא המשפחה, לבקש ממנו הפנייה והוא יגיד לאן ללכת.
בשל המחסור בפסיכיאטרים, מי שמדי פעם מטפל במקרים של דיכאון אצל ילדים ונוער הם רופאי משפחה שהתמחו במתבגרים. יש כאלה שהם מאוד מוכשרים בעניין הזה, והתופעה הזאת לגמרי לא פסולה בעיני.
 
במגזר הפרטי - גם כאן יש פחות היצע של פסיכיאטרים, בהשוואה למקרי דיכאון של מבוגרים, ולא תמיד קל להשיג תור. בכל מקרה, כדאי להסתמך על המלצות של מכרים, לעשות שיחת טלפון מקדימה עם הרופא ולראות האם יש כימיה איתו וגם לחפש עליו קצת באינטרנט ולבדוק עד כמה הוא מוכר, מנוסה ומומלץ.
 
בכל מקרה, אם אין זמינות לטיפול במקרים שפירטתי, חשוב לדעת שתמיד זמינים לכלל האוכלוסיה חדרי מיון של בריאות הנפש; בכל בית חולים חייב להיות פסיכיאטר תורן בכל רגע נתון. בבתי החולים לבריאות הנפש, כמו למשל שלוותא וגהה, הטיפול וההיצע הוא מן הסתם יותר נרחב מאשר בבית החולים הכללי.

ואם לא בא לי?

מה קורה במידה והילד מסרב לפנות לטיפול?

רצוי לגייס גורמים חיצוניים שיוכלו לסייע: מורה, יועצת בית הספר, רופא המשפחה. במקרים קשים עם סיכון גדול – גם פקידת סעד נכנסת לטיפול. אם היא נמצאת כבר בקשר עם המשפחה בגלל בעיות קודמות של הילד, גם לה יש חוקית את האופציה להכריח את הילד ללכת לבדיקה בבית חולים פסיכיאטרית. יחד עם זאת, מעשית זה כמעט ולא קורה.

בסופו של דבר, צריך למצוא דרך לשכנע את הנער: אם זה באמצעות שיחה, או פנייה לפסיכיאטר פרטי במקום יפה והגון, כדי שלא ירגיש את הסטיגמה ויקבל שירות טוב שמכבד אותו. לפעמים מציעים לו לבוא לפסיכולוגית והיא בודקת אותו ורק אז מפנה לפסיכיאטר – ככה גם מתחילים איתו איזשהו קשר טיפולי ובאותה הזדמנות מרככים קצת את העסק בשבילו, ורק אז הוא מופנה לפסיכיאטר. הסטיגמה נורא חשובה בגילאים האלה, וצריך לחשוב איך לשכנע את הילד בדרך הכי טובה.

במידה והילד לא מוכן בשום פנים לראות פסיכיאטר, אפשר לפנות אל רופא המשפחה. אם גם זה לא בא בחשבון מבחינתו, ניתן לפנות לעובדים הסוציאליים בלשכות הרווחה העירוניות.

מהו הטיפול שעשוי הילד לקבל? תרופתי?

במקרים של ילדים ונוער, גם אם מדובר באובדנות, אנחנו נמנעים ככל האפשר מלתת להם טיפול תרופתי. בדרך כלל זה נגמר בשיחות ובמעקב, כי יש אפשרות לשנות בדרכים אחרות שהן לא תרופות.
במקרים של ילדים קטנים, הטיפול בדיכאון הוא הרבה פעמים דרך ההורים שלהם; ההתנהגות שלהם, מה קורה בבית ומה סופג הילד. גם אצל מתבגרים אנחנו מבצעים התערבות משפחתית, אבל מבררים גם עם המתבגר עצמו.

עוד בנושא דיכאון באתר הבית של דר. אילן טל וכן בערוץ דיכאון באתר הבריאות דוקטורס.